<h1>ספר המצות לרמב"ם — לאוין רל"ט</h1>
<h2>דף טז.</h2>
והמצוה הרל"ט היא שהזהירנו מלמשכן הלווים בידינו אלא במצות הדיין וביד שלוחו. לא שנבא אנחנו לבית הבעל חוב ונמשכן אותו. והוא אמרו ית' (תצא כ"ד) לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. ולשון המשנה (ב"מ קי"ג.) המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בבית דין ולא יכנס לביתו ליטול את משכונו שנאמר בחוץ תעמוד וכו'. וזה הלאו ניתק לעשה [ע' קצ"ט] והוא אמרו (שם) השב תשיב לו את העבוט. וכן התבאר בסוף גמר מכות (י"ו.). ודע שאם לא השיבו ולא קיים עשה שבה חייב מלקות ומשלם דמי המשכון כמו שהתבאר בסוף מכות (י"ו.). וכבר התבארו משפטי מצוה זו בתשיעי ממציעא (קי"ג—קט"ו.).
